רוכבים רצים חיים
חוגגים לחיים אלמליח 60 שנה באירוע ספורט מרהיב
חיים אלמליח חוגג בסטודיו מסיבת הפתעה
חיים אלמליח הצטרף לסטודיו ב-2011 ואז כתב לנו את סיפור השינוי שעבר בתוכנית האישית. מאז כתיבת הסיפור, שמצורף כאן מטה, חיים רץ במרתון פריז 2015. הוא רכב 90 ק"מ "בשביל השנטי" ומתרגל מצטיין בפילאטיס וביוגה ולומד שחיה בשיטת TI. ללא ספק, חיים הוא ספורטאי עילית בלב ובנפש. שיחת טלפון קצרה איתו הערב לתיאום ריצת לילה של יום חמישי, תפסה אותו בשעה 21:00 בערב, חוזר מאימון שחיה, כאשר היום בשעה 6:00 בבוקר כבר היה באימון ריצה קבוצתי. כאשר הגיע הרגע שלי כמאמנת לחשוב איך נחגוג לו יום הולדת 60, היה לי ברור שצריך לארגן אירוע ספורט מיוחד, אשר יהיה בו אופניים וריצה והמיוחד בו, הוא שהוא ישאר כמתנת נצח לחיים. שימו לב, בכל שנה ביום שבת הראשונה של חודש אפריל יתקיים בבית גוברין אירוע שיקרא "רוכבים רצים חיים". באירוע ספורטיבי זה 4 מקצים:
"רוכבים חיים" - 60 ק"מ אופני כביש.
"רוכבים חצי חיים" - 30 ק"מ אופניים כביש.
"רוכבים חי" - 18 ק"מ רכיבת שטח.
"רצים חי" - 18 ק"מ ריצת שטח
ביום שבת 2 באפריל 2016 השתתפו באירוע כ-50 רצים ורוכבים ואני מזמינה את כולם לשים לעצמכם אתגר חדש לשנה הבאה. כולכם מוזמנים להירשם ולהשתתף באירוע "רוכבים רצים חיים 2017" שיתקיים בתאריך 1 באפריל 2017, יום שבת, זינוק בשעה 7:30 בבוקר מתחנת דלק בית גוברין.
הסטיקר הזה לרכב יכול להיות שלכם את הסיפור חיים הזה כתב חיים אלמליח בנובמבר 2011 לסיכום התקופה הראשונה שלו בסטודיו. לקרוא את זה שוב היום, ירגש אתכם מחדש. חיים חדשים לחיים
חיים אלמליח כותב לנו על השינוי שעבר בתוכנית האישית עם דליה.
התמונות מתארות את השינוי מיוני 2011 ליוני 2012 - שינוי של שנה ראשונה
נובמבר 2011
חיים התקשר אלי כמה שבועות אחרי שחזרנו מטיול הסטודיו לספרד, הוא ביקש להתחיל בתוכנית כושר אישית. הוא נשמע כבר בטלפון מוכן לשינוי, מוכן לתוכנית רצינית ומעמיקה. רק לפני 4 חודשים חיים התחיל ללכת ומשם לרוץ וכעת הוא כבר רץ 10 ק"מ ורוכב 60 ק"מ. הוא מתאמן בסטודיו אימוני פילאטיס וTRX פעמיים בשבוע והגיע לחיזוק, גמישות וחיטוב מצוינים. שלא לדבר על 20 קילו פחות!
חיים יכול לשמש דוגמא לכל אחד שאומר "אין לי זמן", "זה לא בשבילי", כל שצריך כדי להצליח זה להיכנס למשמעת אימונים, לעבוד עם תוכנית מותאמת, להבין שהעסק הזה לבד קשה מידי וצריך להיות צמוד למאמן ולתוכנית, תוך כדי הקשבה לגוף שלך, ללמוד להכיר אותו, לאהוב אותו ולכבד אותו.
חיים יקר,
אני כל כך גאה בשינוי האמיתי שעשית, אני מרגישה זאת לא רק בשינוי הפיזי, יש בך כעת רכות חדשה ונוגעת ללב.
חיים אלמליח כותב לנו על השינוי שעבר בתוכנית האישית עם דליה.
אין הטיפה חוצבת בסלע אם כי מכוח התמדתה
2004- אשתי שתחיה מצטרפת לסטודיו של דליה, חמש בבוקר השעון מצלצל ואני מתהפך וממלמל אשת חייל, כל הכבוד. כשאני ממש מתאמץ אני שולח לה מסרון של הערצה, אני מתעורר מכין את הקפה ומתיישב לפתור את כל התשבצים של העיתון, עושה מנוי גם לידיעות וגם למעריב שיהיה עוד תשבצים וסודוקו לפתור.
בשעה 20:00 בערב היא שוב יוצאת לעוד אימון ואני מרים את הראש וממלמל אשת חייל, כל הכבוד, וכך חוזר חלילה.
וכך חולף יום ועוד יום ,חודש ועוד חודש וכעבור שנה היא מזמינה אותי להליכה בעין גדי. יהיה כיף היא מבטיחה, "מה? זאת הליכה, כל הסטודיו מגיע , זאת דוגמה אישית לילדים" ילדים?? אני חושב לעצמי בטח נלך!
חמש בבוקר חורף וקררררר, הילדים במכונית, נפגשים במחסום עם דליה , מיד כמה תמונות ויוצאים לדרך, לא מבין למה צריך לנסוע עד עין גדי בשביל ללכת אבל מי יכול לעמוד נגד דוגמה אישית לילדים?
10 ק"מ בעין גדי, הליכה של שעה וחצי ואני את הרעיון הבנתי- היא והמשוגעים בסטודיו של דליה שילכו , ישחו וירוצו - אני לא במשחק!
וכך בכל יום היא חוזרת מהריצה או מהרכיבה ומספרת בהתלהבות ואני מהנהן וחושב לעצמי כל אחד והתחביבים שלו.
כל פנייה של אשתי שתחיה להצטרף הייתה נגמרת ב "לא מתאים היום", "בדיוק אכלתי" "אולי מחר".
גם מסע האפניים "גלגלים של תקווה" נגמר למזלי בנס אחרי שהאופניים שלי היו עם פנצ/ר- תודה הקב"ה!! מסתבר שתפילות עוזרות.
2011 - אשתי שתחיה מציעה לי להצטרף עם הסטודיו לספרד.
מה נעשה שם? שאלתי? "כלום" היא ענתה "כולם בטטות אל תדאג", אבל אני לא יודע לרכב על אופניים. לחשתי. "טוב נסגור עם דליה שתהיה הליכה". אני לא יודע לשחות, הודיתי בלחש, "אל תדאג אין שחייה".
דליה מצלצלת ואני כבר מתחיל שוב להתפלל לקב"ה. "חיים אל תדאג זה אופניים של כיתה ג/ אתה תהיה בסדר ואם לא יש הליכה במקום".
טוב אז נסענו.
חברי הקבוצה מתייצבים בבוקר לריצה עושים מתיחות וכפיפות ואני מסתכל מהצד, לא בטוח שאם אתכופף אצליח להתרומם חזרה, אלדד של ציפי לידי ואני מרגיש הקלה ,אני לא לבד! אבל אז עזרא מצטרף.
כולם רצים ואני מתחיל ללכת מדי פעם אני מגביר את הקצב אבל אז אני מרגיש שהלב מתפוצץ, אני לא מצליח לנשום, עזרא עוקף אותי ואני שבכלל לא נחשב כתחרותי ממלמל לעצמי טוב הוא בכושר.הוא מתאמן כבר המון זמן.
נגמר האימון בוקר. אני מרגיש הקלה שאת היום הראשון עברנו בשלום אבל אז אשתי שתחיה מזכירה לי שזה לא נחשב אימון ושאנחנו יוצאים לרכיבה ואני מזכיר לה שסיכמנו שאני עושה הליכה.
מגיעים לנקודת מפגש, דליה מסתכלת עלי בפליאה, "מה פתאום הליכה? כולם על האופניים!" טוב, אמרתי, אין לי ברירה.
מתחילים לרכב , עליה קטנה , אחריה ירידה ואני משתטח על החומה, אני יורד מהאופניים ומתחיל לטפס עם האופניים ביד, באמת הליכה כמו שהבטיחה.
וכך יום אחר יום ריצת בוקר, אופניים ולקינוח רפטינג בפירנאים ואני הרי לא יודע לשחות!!
עולים חזרה לטיסה ואני מודה לקב"ה שהחזירני בשלום.
אכן חזרתי בשלום, אבל משהו השתנה .
חיים אחר שהחליט שהוא רוצה להיות כמו ההם בקבוצה , חיים שמסוגל לרוץ , לרכב אני יודע שאני יכול –אבל עכשיו אני גם רוצה.
אשתי שתחיה מייד מתאמת עם דליה ומכאן השמיים הם הגבול.
תכנית שבועית שבה לו"ז אלוף הפיקוד בצבא היה יותר גמיש לשינויים, חתימה והתחייבות לשבוע הבא.
וכך כל בוקר מתחיל ב 05:00 ריצה, רכיבה, פילאטיס, יעד אחר יעד.
היום אני אחרי 20 ק"ג ירידה במשקל , 10 ק"מ בשעה במרוץ נייקי , לומד שחייה ומתכונן ליעד הבא, טריאתלון!
דליה יקרה,
בחרתי להקדיש את המשפט "אין הטיפה חוצבת בסלע אם כי מכוח התמדתה" עשייה רבת שנים שלך ושל חברי הסטודיו ניקרו בי שנים רבות, השהות לצדכם במסע לספרד הייתה הטיפה אחרונה אשר חצבה בסלע והביאה לשינוי הגדול.
אין לי ספק שמקצועיותך והתמדתך הם אלו שהביאוני עד הלום ועוד יביאו רבים אחרים.
בהערכה רבה
חיים אלמליח.