אז איך זה להיות בהר לעמק פעם שנייה?
לפני שנה יצאתי להר לעמק בפעם הראשונה, והנה אני שוב פה. אז מה בעצם ההבדל? גם אז וגם עכשו היו פרפרים בבטן. אז - פרפרים של חרדה. מה זה בכלל? אני בכושר לעשות 30 ק״מ ביממה? איך זה בכלל עובד, כל האופרציה הזאת? לא נישן בלילה?
וגם פרפרים של התאהבות - בנופים המטורפים, באנשים המקסימים, באווירה הנהדרת - 24 שעות של קסם
הפעם הגעתי קצת אחרת. קצת פחות בכושר פיזי, סוחבת שאריות של קורונה שקפצה עלי ממש בסוף העונה, אבל עם הרבה יותר ביטחון. אני יודעת שהגוף-נפש שלי יכול, כי יש לו חוזק פנימי שלא קשור בכמה קמ״ש אני עושה. ושיש איתי חבורה של נשים נהדרות שאיתן הכל אפשרי. ושנשאר לי רק לחכות - איזה נוף חדש אראה הפעם? אילו מפגשים מעניינים צפויים לי בדרך?
אז בסיכומו של דבר, אחרי הפעם הראשונה שהיתה ״וואו״, הפעם השנייה איפשרה לי להנות באמת. ולהבין שבהר לעמק המרחק והמהירות הם בכלל לא הסיפור, אלא החוויה, היופי, המפגשים, הצחוקים (כי תכל׳ס, חבורת גברות מכובדות עם וסטים צהובים ופנסי ראש זה די משעשע) והחברות. ממש לצאת לטיול שנתי, אבל כיפי (כולל פיצות בלילה!) וגם, כמו שדליה אומרת, מיקרוקוסמוס של החיים.
רגעים מרוממים ורגעים קשים, תוכניות שמשתבשות (כי ככה זה), החלטות שצריך לקבל על המקום, לסמוך על אחרים (בעיקר אחרות) ולהרגיש שלא משנה מה קורה - המכלול הוא פשוט חיים טובים.
ומה נשאר לי לאחל לעצמי לשנה הבאה? שאזכה להגיע שוב. סקרנית לחוות קטעי נוף ושטח שעוד לא ניסיתי, להעמיק את החברות, ואולי גם פעם אחת להספיק להגיע לטקס הסיום (בשביל האווירה, לא בשביל המדליות)