17 שנים של זכות לאמן את הפנומן יהודית
רק מעט פעמים בחיי מאמן נתקלים בכישרון ייחודי ובאנרגיות יוצאות דופן כאלה. אם תפגשו את יהודית בשש בבוקר או בחצות, תראו אותה רמת אנרגיה, צלילות וערנות. יהודית הידועה בחוסר היכולת שלה להיות ללא תנועה ובשקט, היא בעיני היוגית האמיתית.
היא לא מגיעה לשיעורי יוגה ולא יושבת בדממה דקה שלמה, אבל היכולת שלה להיות כאן ועכשו, עם כל אדם וכל בעל חיים, בכל רגע, הופכת אותה לאדם הנפלא שהיא. אם תתקשרו ליהודית באמצע הלילה, כי לילד שלכם שנמצא במקום אקזוטי בברזיל יש דלקת אוזניים, תהיו
בטוחים שהיא תמצא דרך לעזור לו, וזה מניסיון אישי.
כשתרוצו איתה במרתון אמסטרדם תגלו שבמקום לרוץ 42 ק"מ היא בעצם רצה 46 ק״מ כי חזרה לעזור לכל מי שנמצא מאחור וכמובן לרוץ
לכל כלב שבמקרה עבר שם כדי לתת לו ליטוף ולעשות אותו שמח.
כמאמנת זכיתי שיהודית הבלתי ניתנת לאילוף הקשיבה לי
והתמסרה ב-100% לתוכנית האימונים – מרגע שהתחילה את התוכנית האישית
בסטודיו ועד להישגים באירועי ספורט בארץ ובחו״ל. היא ההוכחה
שהרוח היא העוצמה שמניעה את הגוף. שהספורט משקף בעיקר את
המצב הנפשי והמנטלי שלנו, הוא יכול לתת לנו כנפיים ולאפשר לנו
לעשות דברים שנשמעים לא הגיוניים ובאותו זמן מרפא אותנו כשאנחנו
במקום נמוך בחיים.
ממש לפני זמן קצר יהודית חגגה יום הולדת 60. תכננתי שנחגוג לה
במירוץ הבוז׳ולה כולנו יחד, נושאים אותה על כפיים מיקב ליקב, רצים,
שותים ורוקדים, אך המירוץ, שהיה אמור להתקיים בדיוק ביום ההולדת,
בוטל בשל הקורונה. באותו יום צלצלתי ליהודית ואמרתי לה – ״אני
חייבת להתחיל איתך את בוקר יום ההולדת, בואי לסטודיו, נצא לשדות
ונפגוש את החצבים שתמיד פורחים ביום ההולדת שלך ושאת כל כך
אוהבת״. אמרתי לה: ״כשאת רצה אני יודעת שאת חיה, שאת מאושרת
ושאת נטענת באנרגיות, כרופאה - לרפא את כולם, וכחברה – לתמוך
בכל רץ שאת פוגשת בדרך.
"אני מאחלת לך לרוץ עד יומך האחרון!״
מרוץ פארק המים 2004
יהודית כותבת לאחר זכייתה במרוץ
בספטמבר 2003, לאחר חופשה ארוכה באוסטרליה, הייתי על סף שינוי
משמעותי בחיי האישיים, פרישה מצה״ל. החלטתי לחזור לכושר ולרדת
במשקל. נרשמתי לתוכנית הרזיה וכושר אישית אצל דליה קולדהם.
הפגישות שלי עם דליה בכל יום שלישי ב-6:30 בבוקר היו הדבר
המשמעותי ביותר בתוכנית עבורי.
לאחר מספר חודשים בתוכנית, בהם התחלתי להתחזק ולהתחטב,
הציעה לי דליה לצאת לריצה. בחיים לא רצתי. הסברתי לדליה, שכבר
מביה״ס היסודי, בתיכון ובצבא, ניסו להריץ אותי וסירבתי.
הסברתי לה שאני סובלת מסוג של אלרגיה שמתפתחת כשאני מתחילה
לרוץ. שמה הרפואי Chlinergic Urpia זאת אומרת שאני תמיד מתגרדת
כשאני מתחילה לרוץ. דליה צחקה, הסתכלה עליי ואמרה, ״אוקיי, ננסה
בכל-זאת לרוץ״. בפעם הראשונה התגרדתי, גם בשנייה, ובשלישית
התמכרתי לריצה.
בגיל 43 רצתי בפעם הראשונה, ומאז לא חשוב מה יהיה סדר היום
המטורף שלי, אני מתעמלת עם דליה, רצה לבד, רצה בגשם, רצה בחו״ל
ונהנית מחוויית הריצה, ומהאפשרות שבכל מקום בו אני נמצאת, תמיד
יש איתי נעלי ריצה ואני יכולה לצאת לרוץ.
לפני ארבעה חודשים דליה החליטה להתלבש על חיים בעלי, שרזה מאז
20 ק״ג בתוכנית האישית שלה. נסענו יחד לחופשת סקי, ובסוף יום סקי
ארוך היינו מלאי אנרגיה, עושים בחדר מתיחות. הכיף החדש שלי הוא
שכעת אני רצה עם בני רז בן ה-18 המתכונן לגיוס.
אז לכל מי שחושב שהוא לא מסוגל, לא יכול ואין לו זמן וכן הלאה, אם
אני התחלתי לרוץ בגיל 43, כל אחד יכול, רק צריך לרצות.
על כך תודתי נתונה למורתי האהובה, הזכייה שלי מגיעה לך,
דליה, ותודה.
10 שנות ריצה מאושרות
מה זה בשבילי ריצה? דרך חיים!
יהודית כותבת לדליה בשנת 2013 אחרי זכייתה (שוב.. ) במרוץ פארק
המים, ומסכמת 10 שנות ריצה: התחלתי לרוץ לפני קצת למעלה מעשור.
עד גיל 42+ לא רצתי. כפי שאמרתי לך, אני לא רצה כי מיד
כשאני רצה אני מתחילה להתגרד. הנהנת בראש, ואמרת, ״יופי, נתחיל ביחד״.
התחלנו בעוקף של מכבים, אחרי כמה צעדים קבלתי מטלה לרוץ שלושה עמודי חשמל.
אח״כ חמישה וכך הגעתי ל-10 ק"מ, ולאט-לאט יותר, וגם מרתון לא מפחיד.
מאז, חלף עשור וחיי בלי ריצה - חיים לא שלמים. אני רצה בשביל
לחיות ולתפקד. הריצה מטעינה אותי כל פעם מחדש. יש שרצים עם
מוסיקה, אני רצה כדי להתחבר לעצמי, לטבע, להרגשת החופש, למיצוי
החיים והטענת המצברים. בשביל לרוץ אין צורך בהכנה, האביזרים
זמינים: נעליים, גופיה ומכנסיים. אפשר בכל מקום בעולם, בכל מזג
אויר. בריצה נפגעים כמו בכל ספורט או סתם בבית. אך בזכות הספורט
מחלימים. חשוב שתמיד תהיה מטרה.
דליה, את האמנת שאחלים אחרי ששברתי את כף הרגל ואשתתף
במרוץ הר לעמק. ואכן לאחר תשעה שבועות של חוסר דריכה,
חזרתי לרוץ ואחרי 10 ימים רצתי מעל 30 ק"מ.
חזרתי לחיים!
אני רצה בשביל הכיף, אני רצה בשביל לחיות. תודה דליה.
טיילתי בפריז
יהודית כותבת על חוויותיה האישיות ממרתון פריז 2015
חזרנו היום מפריז ואנחנו עדיין מרחפים על ענן של אושר. היה מדהים,
השמיים האירו, השמש זרחה, היער והנהר היו במיטבם ואפילו שער
הניצחון חיכה ולא זז. אחד הקשיים במרתון הוא הקושי המנטלי. דליה,
בדרכה המיוחדת, יודעת להגיד את משפט המפתח - ״תחשבי שאת
בטיול בפריז!״ בטיולים אני חזקה, ואכן יצאתי לטיול, לא למירוץ.
טיילתי בניחותא, ללא העלאת דופק. דיברנו, עודדנו אחרים, והזמן עבר
בלי להרגיש והנה קו הסיום. סיימתי עם טעם של עוד, תחושה שיכולנו
להמשיך לטייל.
כשישבנו בערב לפני המירוץ דליה שאלה אותי מה ירשתי מאמא שלי.
ירשתי את האמונה ביכולת. אין דבר שהוא לא ניתן להשגה, אם רוצים
משהו גורמים לכך להתרחש. בראש השנה תליתי על עץ המשאלות
בסטודיו פתק עם חלום-מרתון. דליה גרמה לי להגשים אותו. ברגע
שהחליטה - זה התבצע. בזכות תוכנית האימונים המדויקת וההתאמה
לתגובות של גופי, יחד עם אימוני החיזוק, ריחפתי ללא מאמץ כל הדרך
לסיום, ללא פציעות וללא התכווצויות שרירים גם היום, יום אחרי החזרה
לארץ.
דליה יקרה, חברה לחיים, מאמנת, מנטורית, מעודדת, מכוונת, תודה.
הטיול הנחמד והקליל בפריז בלי שהרגשתי שום כאב, הוא בזכותך.
המסע כלל כמובן אוכל משובח, אקספו מדהים ואת הרצון למרתון
הבא-ברלין. מי מצטרף?
עשור חלף וחיי בלי ריצה אינם שלמים.
אני רצה בשביל לחיות ולתפקד.
הריצה מטעינה אותי כל פעם מחדש.
אני רצה כדי להתחבר לעצמי, לטבע,
להרגשת החופש, למיצוי החיים
והטענת המצברים.
