הסיפור של חיה

יש לי משאלה:

אני רוצה לרוץ מרתון ליום הולדת 50

הסיפור של חיה בן יעקב

דליה מספרת על חיה:

היום לפני 8 חודשים היא מתקשרת אלי בטלפון ומציגה את עצמה, ״שמי חיה בן יעקב, את בת 49 וליום הולדת ה50 שלי אני רוצה לרוץ מרתון, בחרתי בך להיות לי למאמנת,

תקבלי אותי?״

חיה מספרת לי על עצמה, אני אמא לחמישה ילדים, דתייה, עובדת סוציאלית, קצת שמנמונת, אישה אמיתית.

מיד אהבתי אותה ובמיוחד אהבתי שהיא כבר באה עם ההחלטה החשובה ביותר , חיה בחרה בי למאמנת שלה

״את לא צריכה להסביר לי מי את ומה את שווה אני כבר בדקתי, חקרתי, החלטתי ואעשה כל מה שתגידי לי״.

המילה מאמנת באה מהמילה אמונה, היא מאמינה בי ואני מאמינה בה וזה כל מה שאנחנו צריכות כדי לצאת לדרך.

היום לפני 8 חודשים יצאנו לצעידה/ריצה ראשונה שלנו של 3 ק״מ, היה חיבור, היתה כימיה, היתה הבנה שאנחנו נכנסות לתקופת ״האינקובטור״ כמו שתינוק נולד והאם בוחנת אותו כל רגע כל דקה, כך אני אטפל בה, זו מחויבות ענקית של חיה להכנס אליה ושלי לטפל בה מחויבות הדדית, התחייבנו!

חיה מגיעה לסטודיו מירושלים פעמיים בשבוע בשעה 6:00 בבוקר לתרגל יוגה, נשארת לאימונים אישיים בפילאטיס ופעם בשבוע בימי שישי מגיעה אלי לריצה הארוכה מהסטודיו וישר ממנה חזרה לסטודיו שאבדוק את מצבה ונעשה חיזוקים ומתיחות ואשחרר אותה להכין שבת!

זה 8 חודשים שחיה כל יום מדברת איתי בטלפון, בווטסאפ, במייל, היא שולחת לי דיווח של מה היא אוכלת, איך וכמה ישנה ואם בילתה בערב, מה כואב לה ומה נעים לה, כמה רצה, מה היה המרחק שחצתה, כמה קלוריות נשרפו ומה אכלה לפני ואחרי, והכל לפי תכנית שבניתה לה ואותה אני מתאימה כל לה כל יום מחדש לאיך שהיא מרגישה באותו הרגע,

יש לנו על הלוח תוכנית מפורטת מה תעשה כל יום, כל שבוע, כל חודש עד יום מרתון ירושלים ב15.3.19.

ביום שישי האחרון חיה שברה את ״תקרת הזכוכית״ החשובה ביותר שרץ עושה באימונים למרתון הראשון שלו, היא רצה 30 ק״מ רצוף ובכיף ענק!

וזה כבר מבטיח לנו שהיא תרוץ מרתון שלם, שתהנה בכל רגע ממנו ושתחזור הביתה בשלום, ואנחנו באופוריה שאין לתאר אותה, אנחנו בשכרון חושים!

אבל בינינו כל זה לא באמת הסיפור,

הסיפור האמיתי הוא שמאז שחיה החלה באימונים איתי, היא התחזקה והתעצמה נפשית, היה לה האומץ לעזוב מקום עבודה שלא היה לה טוב בו, היא התקבלה לתואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים וכעת לומדת למבחנים! היא מצאה עבודה חדשה שיש בה משמעות של עשייה ונתינה שעושים לה ולזולת טוב, היא עומדת לחתן בת וכולה חיים ואושר אין סופי!

אני מלאת גאווה בדרך שחיה עושה, והאמת בינינו היא כבר עשתה את מרתון חייה, עכשיו אם תרוץ 42.2 ק״מ או לא למי זה באמת משנה,

היא כבר קבלה חיים חדשים!

עברו עוד חודשיים וחיה עושה את בלתי יאומן! היא רצה את ה42.2 ק״מ כמו שתכננו בשמחה ובאושר עילאי.

עכשיו תורה לספר לכם:

רגעים | חיה בן יעקב

מאוד קשה לסכם את כל המסע של הכנה למרתון, מסע של 10 חודשים, כי התהליך מורכב מהרבה מאוד רגעים, אין משהו אחד מסכם. רגעים של שאלות

קודם כל שאלות קיומיות של על מה חשבתי? מי לוקח על עצמו דבר כזה?

‏ Who needs this?

למה חשבתי שאוכל לעשות את זה?

אם כולם אומרים שירושלים הכי קשה, למה ירושלים?

מה אם לא אעמוד בזה באותו יום?

רגעים של שאלות הפרקטיות של היום-יום

מי יוצא לרוץ בגשם?

בקור?

בחושך ב5:00 בבוקר?

שאלות של הזריחה

כמה זריחות ראיתי השנה?

לפעמים זריחת קסם עם מיליון צבעים רועשים ופורחים, ולפעמים, סתם עולה השמש ויש אור.

כמה פעמים ברכתי את השמש בחורף?

רגעים של קושי

לסיים עוד 1.5 קילומטר על רגליים שמרגישות כמו בלוקים של עץ, עם שפשפת, או עם לחץ לא לאחר לעבודה

קושי שבלפספס זמן איכות עם המשפחה כי אני משלימה שעות שינה, כי אני בריצה או באימון יוגה.

קושי בעלייה שפשוט מתעקשת לא להיגמר ולא להרפות, ואין לי ברירה אלא לטפס בצעדים של צב.

רגעים של חפירה

לתוך מקום עמוק בתוכי, כדי לשאוב ולמצוא עוד רובד של יכולת, כמו חפירה לתוך האדמה, ולפגוש אבנים וסלעים ולהזיז אותם על מנת לחפור עוד יותר עמוק.

חפירה כדי לבדוק איפה יש עוד כוחות, עוד רצון, עוד דחף להמשיך ולהצליח להגיע לסיום של אותו היום.

רגעים של משמעת

המשמעת לקום ולצאת לאימון no matter what, ואני גאה שהיה אימון אחד בלבד שהייתי אמורה לעשות ולא קיימתי (רכיבת אופניים של חצי שעה ביוני...)

המשמעת לא להסתכל יותר מדי קדימה בתוכנית כדי לא להיבהל.

המשמעת לחיות בהווה וברגע, ולמרות הפיתוי, לא לחשוב קדימה או אחורה.

משמעת להתמקד במטרה, ולא להתייחס לכל מי ששאל "וכמה זמן לוקח לך לרוץ XYZ?" כי זאת לא המטרה שלי.

המטרה שהגדרנו, אז, כשישבתי עם דליה בפעם ראשונה, היתה לסיים את מרתון ירושלים חזקה, בלי פציעה, עם תחושה טובה. זמן הוא לא פקטור.

רגעים של ניצחון

של "פעם ראשונה ש..":

שרצתי 10 ק"מ,

שרצתי בלילה,

שרצתי 21 ק"מ והתקלחתי ולהלכתי לעבודה כאילו זה בילט-אין ליום שלי

של הפעם הראשונה שהייתי בריצה, והתבוננתי פנימה ואמרתי לעצמי

‏“I think you can do this!".

נצחון על הטבע הגשם, הקור, העליות, הבוץ, הרעב והצמא,

ניצחון הלוגיסטיקה של איזון בין אימונים, עבודה, לימודים, חתונה של הבת שלנו בעוד שבועיים וחצי בע"ה.

נצחון על השפשפת, העייפות, הכאבים,

נצחון על העליה הר הצופים.

רגעים של הערכה

לכל מי שתומך ומעודד, ששלח אנרגיות,

הערכה לכל וואטסאפ, לכל מילת תמיכה בשיעורי אימון בסטודיו

הערכה לשכן שתמיד עובר אותי בשכונה שלי ב6:40 כאשר הוא בדרך חזרה מתפילת בוקר ואני בריצה ומחייך אלי, זה ממלא ומוסיף.

הערכה לדליה שלחה אותי ברגע משבר לצפות בסרט על דיאנה דיאד, ששחתה 100 מייל מקובה למיאמי, ולהבין שצריך צוות. אי אפשר לבד.

הערכה למשפחה שלי שבאו בחולצות מצחיקות לעודד, ללוות, לעשות woohoo בסוף ולהראות לי כמה הם איתי, ואחריי בכל הדבר הזה.

הערכה לגוף האדם

ייצור אלוקי וקדוש, שמסוגל להכיל, להיבנות, להימתח ולהתרפא.

הערכה לגוף שמקשיב לנפש ומוכן להיכנע אם הנפש מתעקשת ומשוכנעת.

הערכה לעיר ירושלים

לזכות שלנו לרוץ ולהנות ממנה. עיר קסומה. עיר דינמית. עיר הקודש.

הערכה לאיציק

שרץ 6 שעות בקצב צב בלי להשתגע. כשדליה אמרה לי על איציק, בדרך שבה דליה לא שואלת, אלא פשוט קובעת, לא כ"כ ידעתי למה לצפות ואיך יהיה להיות "צמודה" למישהו. אחרי שרצנו ביחד בתל אביב, הבנתי שאיציק מושתל בתור עיניים ואוזניים של דליה. איציק ליווה אות כמו ה"דולה" בלידה, מלווה ודואג ומתעניין ופותר בעיות ("איציק, נגמר לי הנייר טואלט", "איציק, לקחת עכשיו עוד ג'ל?" "איציק, תכיר את הבת שלי"). הוא שמח לראות את המשפחה שלי באותו רגע, הוא כל כך היה איתי שהם היו כמו המשפחה שלו. אמא שלי, כשסיפרתי לה שלדליה סידרה לי מישהו מנוסה לרוץ איתי וכו, אמרה "עכשיו אני הרבה פחות דואגת!" אז גם הערכה לאיציק על הרוגע שנתן לאימי שכל כך אוהבת לדאוג!

דליה

אין מספיק מילות הערכה לתאר מה אני מרגישה כלפי דליה, על כל המסע הזה,

על תהליך ביחד שהוא פיזי, קוגניטיבי, נפשי ורוחני.

דליה מומחית בכולם.

אין יום שהמסרים של דליה לא עוברים לי בראש: לעוף קדימה בלי פחד, לפתוח את הלב והחזה, לנשום, ועוד מיליון כאלה! המסר העיקרי של דליה הוא לחיות את הרגע, בלי פחד לעתיד וחרטות על העבר. וכך היה ביום שישי שעבר. רגע ועוד רגע ועוד רגע עד ל378 רגעים, שש שעות ו18 דקות! של ריצת יופי ומוזיקה ואוויר וחברה טובה ואושר.

ובסוף,

רגעים של אושר

ריצות הכנה בהן הרגשתי אושר אמיתי. אושר של גוף חזק ומסוגל ולא פוחד. אושר של זריחות שמש עוצמתיות.

באותו יום של המרתון, מיד אחרי סיום ה5, אני ואיציק הגענו לירידה ליד הסינמטק, עם נוף שמשתקף על שערי חסד, שכונה של פעם של ירושלים. החזקנו ידיים והרמנו אותם באוויר, וחייכנו אחד לשני. אני אמרתי שככה אני רוצה להרגיש כל הדרך. ברגע כזה של אושר.

ואני מודה לכל אחד, ולאלוקים על שרשרת של 378 רגעי האושר שזכיתי בהם