כשהגעת אלי בגיל 67 שאלתי אותך,
״עזרא, מה אני יכולה לעשות עבורך?״
אמרת לי ״החיים שלי בזבל״ וצחקת,
״למה אתה מתכוון?״ הקשתי,
״הגוף בוגד, עייף, חלש, כואב,
ואני - יש לי אתר פסולת, ולפעמים מרגיש כך.״
עם השנים גיליתי אותך, אדם מדהים שרחוק מלהיות פסולת אלא יותר היהלום שבכתר.
״איך שמעת עלי?״ שאלתי,
״מחבר״ ענית, ״התייעצתי עם חבר שלי, אלדו, ושאלתי אותו - - מי שומר עליך פיזית ונפשית?
הוא ענה - מישהי בשם דליה קולדהם.
אז באתי משוהם למכבים לחפש אותך, לחפש את האדם שיוביל אותי לצאת מהמשבר״.
אני זוכרת היטב את היום שנכנסת לסטודיו, הייתי בדיוק אחרי אימון עם ענת ברשדסקי, שהיא סטנדאפיסטית מלידה, והיא לחשה לי בחיוך ״קחי לו דופק לראות אם הוא חי״, נראית כבוי, אבל גם מאוד עדין ואצילי.
ענת כבר מכירה אותי וידעה שתוך חודשיים אתה כבר לא תזהה את עצמך.
״שמעתי שזה סטודיו לפילאטיס, כל מיני מכשירים ששוכבים עליהם ועושים התעמלות בלי להזיע הרבה, נכון?״
שאלת אותי, אני רק חייכתי.
נפגשנו לכמה שיעורים בסטודיו ואז הרגשתי שאני חייבת לנער אותך, להחזיר לך חיים, להעלות לך דופק. ושאלתי אותך, ״נכון שספרת לי שפעם היית רוכב לחברה שלך מרמת גן ליפו?״ ״נכון״, אתה עונה, וטרם יודע שמעכשיו חייך השתנו.
לקחנו זוג אופניים מהסטודיו ויצאנו לרכיבה בתוך מכבים, לאט לאט אני בודקת את היכולות שלך, שיווי משקל, טכניקה,
ואתה נראה כבר מאושר, חיוך ממלא את פניך, ״איזה כיף״ אתה אומר לי, ואני גם מאושרת.
אני מקבלת ממך מסר שהכל קלי קלות ואתה דוחף בעליות ואז..
״דליה אני צריך לרדת״
מיד הבנתי, עצרתי את האופניים, השכבתי אותך על המדרכה, צלצלתי 101 והבאתי מים מבית סמוך ושפכתי על ראשך.
לאט לאט התיישבת ואמרת לי:
״בטלי את האמבולנס, אני בסדר״.
ושנינו יחד נעמדנו עם האופניים בידיים ופסענו איתם לאט לאט עד לסטודיו.
מאותו רגע חל המפנה, הקרח נשבר בינינו לעד. האמנת בי ואני בך והתמסרת לתוכנית.
בניתי לך תוכנית אימונים יומית, שבועית ושנתית. שחייה פעמיים בשבוע, פילאטיס וחיזוקים יום יום, רכיבה ארוכה בשבת.
ואתה התחלת להביא תוצאות בלתי אפשריות לגילך.
החלטתי שהגיע הזמן לטריאתלון אמיתי ואתה התחלת להתאמן ברצינות לטריאתלון קיסריה.
מעולם לא אשכח אותי מחכה לראות מרחוק מתי תצא מהים, מתפללת שלא טבעת לי בדרך, והנה אתה יוצא ראשון מכל המתחרים, פשוט פלא מהלך.
היום אתה חוגג 80 ואתה ללא ספק הרוכב הטוב ביותר שלי. אתה היחידי מהסטודיו שרכב 180 קמ במסע האופניים ׳בשביל השנטי׳ ועשית זאת כאילו זו הייתה רכיבה בפארק הירקון.
בשבת האחרונה, ממש כעת בימי הקורונה, רכבתי מהבית ללטרון ושם אני פוגשת אותך עם החיוך המאושר של ילד על אופניים מבסוט מהחיים.
״דליה, רכבתי 45 ק״מ מהבית בתל אביב לכאן, כעת מתחיל את הדרך חזרה עוד 45 ק״מ לביתי״. הצטלמנו למזכרת מימים משונים אלו בהם אני פוגשת אותך רק בזום לאימונים אישיים ולרכיבה מקרית או לא מקרית באמצע הדרך בין מכבים לתל אביב.
עזרא, אתה פשוט השראה לכולנו, לכל מי שרוצה להזדקן בריא בגוף ובנפש.
ולא שהחיים לא מביאים גם עליך כל מיני ׳כאפות׳, אבל החוסן הפיזי והנפשי שלך תמיד מנצח!
כי אתה בחרת את עתידך ומי כמוני יודעת כמה משמעת והתמדה זה דורש.
איך בזמן סגר אתה עולה 15 קומות לדירתך ברגל, איך אתה עובד יום יום על סדרת תרגילי החיזוק שלך, אוכל מזון נכון ומאוזן וממשיך לרכוב לגוף, ובעיקר לנשמה.
אתה מוכיח לכולנו שהמספר של הגיל הכרונולוגי שלך אינו המספר של הגיל הפיזיולוגי, שאתה ללא ספק צעיר בעשרות שנים ממה שאתה. וזאת אחלה מתנת יום 80 שאתה ראוי לה.
תודה לך שאתה מאמין בי ובדרך. לעוד שנת ספורט נהדרת יחד,
איתך תמיד, המאמנת שלך