אתמול השלמתי טריאתלון ספרינט ראשון. 750 מטר שחייה בים פתוח, 20 ק״מ באופניים, 5 ק״מ ריצה. הקדמה (לא כל כך) קצרה למי שלא מכיר/שכח - דליה, תכף בת 59, עד לפני שלוש שנים התחמקתי בשיטתיות מכל סוג של ספורט, ואז הגעתי לסטודיו של דליה.ומאז, בלי להתכוון בכלל, אני שוחה, רצה, רוכבת, מתחזקת ומשתדלת להנות כל הדרך. ואם כבר כל זה, אז למה לא טריאתלון? הנושא עלה כל שנה, אבל כל פעם היו סיבות אחרות לדחות. אילת זה רחוק מידי, וקורונה, ואני עוד לא רוכבת על אופני כביש, ושחייה בים? אני? מה פתאום! והנה השנה כל הקוביות הסתדרו במקום! בעידוד העדין והפחות עדין של דליה קניתי אופני כביש (מה זה משנה איזה נעליים תקני? העיקר שתתחילי!), יום אחרי זה כבר רכבתי עם קליטים, ופשוט התאהבתי; ברכיבת יום הולדת לאורך הים החלטנו לסיים בטבילה - למרות הים הסוער, הכנסתי את הראש למים (מה שלא עשיתי מעולם), וגיליתי שהשד לא נורא כל כך (ואפילו נעים); וג׳ואל, הבן של דליה החליט שהוא רוצה לחזור לכושר דרך השתתפות בטריאתלון גן שמואל, ודליה אמרה - בואי גם! דליה בנתה לי תוכנית אימונים כיפית, כשבנוסף לשגרה הרגילה (כולל רכיבות כביש מהנות בשבת), פעם בשבוע עשיתי אימון משולב - בריכה, אופניים, ריצה. הדגש לא היה על מרחקים או מהירות, אלא להרגיל את הגוף(ואת הראש!) למעבר מפעילות אחת לשנייה. נהניתי מכל רגע, למי שמשתעממת מהר כמוני זה אימון קיץ מושלם - שחייה מרגיעה, ריחוף על אופניים, וריצה כשהגוף עדיין רטוב כך שהחום פחות מפריע. ואז עלה נושא הים - בכל זאת, זה משהו לגמרי חדש לי ועדיין קצת מפחיד. דליה לא מתרגשת, ממילא הים כל פעם שונה ואי אפשר באמת להתכונן. אבל אז הגיעה לילך, שהחליטה להצטרף גם לטריאתלון, והציעה לחנוך אותי בשחייה בים. אז הגענו לחוף הסלע בבת ים, ושם היא היתה לצידי בכל רגע, ואני למדתי להתיידד עם הים, עם הגלים והסחף גם כשהים רגוע, עם תחושת חוסר הכיוון כשאין מסלולים מסודרים, והתחלתי להאמין שזה יכול לקרות.
והנה הגענו ליום עצמו! באופן מוזר לא הרגשתי חרדה. ארגנתי את כל הציוד כמו שדליה מראה לפני הדליאתלון, ארוחת פסטה, והתכוננות לשנת ערב מוקדמת. וכמו שקורה בחיים, היו קצת שיבושים בדרך.. לפני השינה יצאתי לסיבוב עם הכלבה, היא התרגשה מכלב אחר שעברה ומשכה אותי, ונפלתי - ישר על המקום שליו נהוג לשבת.. כאב חד, ולשכנים שבאו לעזור לי אני אומרת - מחר יש לי טריאתלון.. איך ארכב? איך אשחה וארוץ? אבל הייתי אופטימית כי זכרתי שהתנועה מרפאת. ובבוקר, התעוררות מוקדמת ויציאה עם דליה ולילך בשיירה, ובסוף פספוס של פנייה והכבישים כבר
נחסמים, איך נגיע בזמן? אבל דליה ולילך שתיהן מהסוג שאם הדלת נעולה - יכנסו מהחלון! (הן גם גמישות מספיק..) חבירה במקום החניה, רכיבה מהירה עם כל הציוד למקום ההתכנסות, בדרך רואים את כל הרוכבים מהמקצים הארוכים שכבר התחילו. ג׳ואל מחכה עם הערכות, התארגנות מהירה עם מספרי החזה, האופניים, הקסדה, הצמיד, הצ׳יפ על הקרסול, סימון בטוש על הזרועות והרגליים, טלפון לשופטת הראשית שתאשר לנו להיכנס למרות איחור של דקה וריצה לנקודת הזינוק של השחייה, ומיד למים! כמו בהזמנה לכבוד הטריאתלון הראשון שלי הים מושלם - רחב, פתוח, כחול, והמים שקטים, רכים ונעימים. מתחילות לשחות, כשדליה ולילך משני צידי, מכוונות אותי כדי שלא אגיע בטעות לנתניה..
והופ - אנחנו כבר במצוף הראשון? איך זה עבר? ודליה אומרת לי - תרימי רגע את הראש ותסתכלי איזו דרך עשית! החוף כל כך רחוק.. וממשיכה למצוף השני, ואז לשלישי, ופתאום - תחושה של הקרקע בברכיים - כבר הגענו? בכלל לא הרגשתי עבר! ריצה קלה, יחפות, לאופניים, ניגוב רגליים, נעליים, מספר על הגב - ולדרך! 20 ק״מ בכביש פתוח בלי מכוניות - איזה כיף! למי שרוכבת באזור שלנו הדרך קלה (קשה במודיעין - קל במישור החוף..) ואני מרחפת לי, ופתאום מסמנים להסתובב, ואני משייטת בחזרה, מנצלת את ההזדמנות להתרשם מההרקולסים הגבריים והנשיים שעוסקים בספורט הזה, לא מבזבזים שנייה, אבל מידי פעם זורקים לי - כל הכבוד! ואני מקבלת בשמחה. והשלב האחרון, ריצת 5 ק״מ. כבר חם, אין כמעט צל, חלק מהדרך חולית ולא נוחה לריצה. אבל האווירה עליזה, המתנדבים - מבוגרים וילדים - מציעים שתייה והתזה של מים על הראש, ולי יש את הנשק הסודי - לילך! שעוצרת ליד כל פרח, פרה, ושבלול; מטפסת על סלעים; מסדרת פוזות צילום; ובכלל, באה להנות! אין מישהו במסלול ובצוות שלא מכיר אותנו, ״אלה שמצטלמות״. זהו, הגענו לסוף, אספרסו על קרח בבית הקפה, הזדמנות להסתכל ברוגע על חוף הים המקסים ולהבטיח לעצמנו - עוד נחזור!
וכמה תובנות, קצת פילוסופיות וקצת מעשיות, שגם מדגימות את שיטת האימון של דליה ואיך היא עבדה בשבילי:
⁃ המרוץ עצמו הוא באמת לא העיקר. זו דרך לחגוג את החיים הטובים שאני חיה בשגרה, ולהודות.
⁃ בכל זאת, כשיש יעד זה מדרבן לעשות דברים לא צפויים. בכל התהליך הזה הרווחתי את השחייה בים, תענוג שאני ממש רוצה למצוא דרך להוסיף לשגרה שלי. במקביל שיפרתי מאד את מיומנויות הרכיבה שלי ואת ההנאה מהרכיבה.
⁃ הכוח של דליה הוא שמצד אחד היא נוטעת בנו חלומות אבל מצד מצד שני נותנת אמצעים למימוש ובכך מקצרת את הדרך בין החלום להגשמה.
⁃ לכל אחד מתאים משהו אחר. לי התאימה מאד הדרך של דליה לתת לי להתנסות ולטעום קצת מכל דבר, ולשמור על האימונים מעניינים, מגוונים וכיפיים.
⁃ אני מרגישה שעשיתי את זה בדיוק בזמן שמתאים לי. הרגשתי מאד מוכנה, מה שאיפשר לי להנות מהיום עצמו.
⁃ לא התאמנתי בטרוף. נהניתי מכל רגע, ובניתי את היכולת הפיזית והמנטלית בהדרגה ובהתמדה, כשהאימונים הם חלק מהשגרה, רק יותר מוכווני מטרה.
⁃ גם אם אנחנו לא ספורטאים מקצועיים, עדיין חשוב להתכונן בצורה רצינית ומקצועית. למשל בטריאתלון - הלוגיסטיקה חשובה! הדליאתלון הוא באמת הדמייה טובה, ובאמת חשוב להקפיד על הכללים - לאכול נכון בערב לפני ולהיות עם כל הציוד - לא צריך הרבה, אבל שיהיה הציוד המתאים.
⁃ הפחדים שלנו הם מחסומים מוזרים - נראים כל כך כבדים ועבים לפני, וברגע שהסרנו אותם פתאום נראים כל כך דקים וקלים ולא ברור בכלל ממה פחדנו. לפעמים צריך דחיפה חיצונית, מישהו שלא יתייחס לפחדים כל כך ברצינות כמוך.
⁃ לא הייתי עושה הכל בלי הסאנגה הנפלאה של הסטודיו. החל מהבנות הותיקות שחנכו אותי מהרגע הראשון, חבורת רכיבות שבת שקיבלה אותי בטבעיות למרות שהשתרכתי מאחור, בנות ה״מחזור״ שלי שתמיד שמחות ליזום ולהצטרף לכל פעילות, תומכות ומרימות בכל דרך אפשרית, פשוט כיף איתכן, אוהבת מאד!
⁃ כשהיינו בדרך צחקתי שאולי בכל זאת אזכה במדליה. כשהגענו לטקס המדליות גיליתי שהגעתי למקום 4 בקבוצת הגיל שלי…. מתוך 4. אז נכון שאומרים את זה בצחוק, אבל אני באמת הראשונה מכל אלה שלא עשו. העובדה שאני אחת מכל כך מעט נשים בכלל ובגיל הזה בפרט שמסוגלות, מעזות ונהנות לחיות חיים ספורטיביים, גורמת לי גאווה גדולה, אבל גם רצון לגרום לעוד נשים להיכנס לחיים האלה. אני באמת ההוכחה שאפשר להתחיל בכל גיל ובכל דרגת כושר, ופשוט לזכות בחיים טובים!
